תולעת הפארק, המוכרת בשמה המדעי – ספירוצרקה לופי, הינה תולעת טפילית נפוצה בכלבים. תולעת הפארק נפוצה בכל העולם ובעיקר באזורים בעלי אקלים חם כדוגמת ארץ ישראל. בארץ תולעת הפארק אובחנה לראשונה בשנות ה-90. המקרים הראשונים התגלו בכלבים שחיו באזור הפארק הלאומי ברמת גן ומכאן גם מקור שמה העממי. מאז ועד היום תולעת הפארק התפשטה לאזורים חדשים ולמעשה כיום היא נפוצה מאוד וגורמת לתחלואה בכלבים בכל רחבי הארץ.
כיצד נדבקים בתולעת הפארק?
בכדי להבין זאת חשוב ללמוד על מחזור החיים המייחד את תולעת הפארק: כאשר כלב נגוע מפריש בצואה ביצי תולעת הפארק, הביצים יאכלו ע"י חיפושיות זבל אשר מהוות פונדקאי ביניים לתולעת. בתוך גוף החיפושית הביצים יחלו בתהליך התבגרות התולעת. חיפושית נגועה המהלכת על הקרקע תיבלע על ידי כלב אחר שעד כה היה בריא. הדבר בדרך כלל מתרחש כאשר הכלב יאכל צואה בגינה (שעליה חיפושית נגועה) אך יכול להתרחש גם באקראי כשכלב יאכל דשא, ילקק את הקרקע או יאכל משהו אחר בזמן שהייתו בחוץ. בשלב זה הכלב בעצם נדבק בתולעת הפארק. כשהחיפושית חודרת למערכת העיכול של הכלב, הצורות הבוגרות של תולעת הפארק ישתחררו ומשם יתחילו בנדידה דרך כלי הדם, במעלה אבי העורקים ועד לאזור הוושט ומשם יחדרו ויתיישבו בדופן הוושט ויביאו ליצירת גרנולומות בהן תולעת הפארק הבוגרת חיה. גרנולומות אלו הן רקמה שנוצרת כתוצאה מתגובת המערכת החיסונית של הגוף להימצאותן של התולעים. בתוך אותן גרנולומות תולעת הפארק תגיע לבגרות ותטיל ביצים דרך פתח קטן הישר אל חלל הוושט ומשם להמשך מערכת העיכול. ביצים אלו יופרשו עם צואת הכלב, יאכלו על ידי חיפושיות זבל, וכך מעגל ההדבקה בתולעת הפארק ימשך שוב ושוב. בשלב מתקדם גרנולומות אלו עלולות לעבור התמרה ולהפוך לגידול סרטני.
למרות שזהו התיאור של המסלול הנפוץ אותו עוברת תולעת הפארק בגוף הכלב – ישנם מקרים בהם נדידת תולעת הפארק יכולה להיות גם לאיברים אחרים. נדידה זו היא לאזורים פחות אופייניים והיא נקראת "נדידה אברנטית". ידועים מקרים של נדידת תולעת הפארק לעור, לכליות, למעי ולאיברים נוספים. כמו כן, בשנים האחרונות אובחנו יותר ויותר מקרים בהם תולעת הפארק נדדה למערכת העצבים.
מהם סימני המחלה?
סימני המחלה האופייניים הינם: פליטת מזון לא מעוכל, הקאות, ריור יתר, קשיי בליעה וירידה במשקל. יחד עם זאת, סימני המחלה שונים ומגוונים ותלויים בשלב המחלה ומיקום נדידת תולעת הפארק, לדוגמא:
נדידת תולעת הפארק לאורך דפנות אבי העורקים עלולה במקרים מסויימים להביא לסיבוך קטלני בו נוצר קרע בכלי הדם אשר יוביל להתדרדרות מהירה ומוות פתאומי של הכלב כתוצאה מדימום פנימי חריף.
נדידת תולעת הפארק לאורך חוט השדרה עלולה לגרום לשיתוק, חסרים נוירולוגים שונים ואף למוות.
נדידת תולעת הפארק לעור יכולה להראות כלקויות עור קטנות.
כיצד ניתן לאבחן את הנגיעות בתולעת הפארק?
ישנן בדיקות שונות שניתן להעזר בהם במטרה לאבחן את הנגיעות בתולעת הפארק וללמוד על אופי, מיקום וחומרת הנגעים. בין האפשרויות, ניתן להעזר באמצעים הבאים:
בדיקת צואה – בבדיקה זו ניתן בחלק מהמקרים לאתר את ביצי תולעת הפארק.
צילומי רנטגןשל איזור בית החזה – מהצילומים ניתן ללמוד בחלק מהמקרים על הימצאות גרנולומה אופיינית באזור הוושט וכן ניתן למצוא ממצאים אופייניים נוספים שעשויים להעלות חשד לנגיעות בתולעת הפארק.
בדיקה אנדוסקופית – בדיקה זו מאפשרת בחינת חלל הוושט לכל אורכו באמצעות מצלמה אשר מוחדרת לאזור באופן שאינו פולשני. היתרון בבדיקה הוא שבזמן שיש זיהוי ויזואלי של גרנולומה האופיינית לתולעת הפארק - ניתן לדגום מעט רקמה מהאיזור כאשר עולה חשד שהתרחשה התמרה סרטנית.
האם ניתן למנוע הדבקה בתולעת הפארק?
ניתן ואף רצוי שכן זהו הטיפול הטוב ביותר!
מומלץ לחנך את הכלב להימנע מאכילת צואה של כלבים ושאר דברים מהקרקע בזמן הטיול. אפשר להיעזר גם במחסום פה בזמן טיול אשר ימנע ממנו לעשות זאת.
חשוב לאסוף את צואת הכלבים בעת הטיול מאחר והדבר עשוי להביא להקטנת פיזור המחלה ולהפחית את הסיכון להדבקה בתולעת הפארק.
קיים טיפול מונע אשר מקובל לתת בהזרקה מדי חודש עד שלושה חודשים (כתלות בהעדפת הבעלים, הרופא המטפל ובמידת החשיפה של הכלב למחלה). הטיפול אינו מונע את ההדבקה בטפיל (ולכן לא נחשב כ"חיסון" למחלה) אלא מביא למות התולעים (במידה וחלה הדבקה) בטרם יגרמו למחלה משמעותית יותר.
חשוב לציין – ישנם גזעים כדוגמת שלטי, קולי, בורדר קולי ונגזרותיהם אשר אסור לתת להם את הטיפול המונע המקובל לתולעת הפארק. הדבר נובע מהעובדה שלחלקם קיימת רגישות גנטית לאותה תרופה שניתנת. במידה והם אכן רגישים לכך - אותו טיפול עלול להיות קטלני עבורם. בכדי לדעת האם אותו כלב מגזעים אלו אכן סובל מרגישות זו – קיימת אפשרות לבצע בדיקה גנטית פשוטה שתלמד אותנו האם הכלב אכן רגיש לטיפול.
מהו הטיפול במקרה וכבר ישנה נגיעות בתולעת הפארק?
הדבר תלוי באופי הנגיעות ובשלב המחלה. בשלבים המוקדמים במחלה ניתן לטפל באותו חומר אשר ניתן כטיפול מונע ("דורמקטין"). במקרה זה – הוא יינתן במינון גבוה יותר ובתדירות תכופה יותר. במקרים אלו ניתן לעיתים להביא לנסיגת המחלה ואף להחלמה מלאה. במקרים קשים יותר הטיפול פחות יעיל ולעיתים יידרש גם טיפול כירורגי. במצבים אלו יתכן שלא ניתן יהיה להגיע לריפוי מלא. כמו כן, במידה והגרנולומות בוושט כבר עברו התמרה סרטנית הדבר משמעותי מאוד ומפחית את סיכויי הצלחת הטיפול.
